אחת ההבנות העיקריות בהתמודדות עם הגלות האישית והכללית היא ההבנה שלכל דבר יש תכלית וסיבה. שום דבר לא קורה "סתם", בכדי שנסבול. בורא עולם מתכנן בקפידה כל ניסיון וכל התמודדות, וגם אם איננו מבינים, אנו מאמינים שלדברים יש תועלת ומטרה
יום ט"ו באב הוא יום מיוחד. אחת מהסיבות קשורה לעניין הזוגיות ולכבוד היום המיוחד הזה, כמה עקרונות בסיסים לזוגיות פורחת, מתפתחת ואיכותית…
אם נעשה סקר לגבי- מהי אהבה, נקבל תשובות מגוונות. כל אדם תופס ומפרש את המושג אהבה לפי הצרכים האישיים, והפרשנות שפיתח לעצמו, במהלך השנים.
איזו מין הרגשה זאת שכל החברים עולים לכיתה א' ואילו רק אתה נשאר בגן? ובכלל, הוא מדבר כל כך הרבה על ביה"ס, ועכשיו מה נגיד לו?… אני לא רוצה שהוא יתאכזב או ירגיש חריג ושונה…
לקבל ביקורת זה לא קל. עוד יותר כאשר מדובר בביקורת יומיומית. ואף יותר מכך, כאשר מדובר בביקורת מבן או בת הזוג…הניסיון הוא קשה מנשוא.
אין בני זוג שלא רבים לעיתים. השאלה היא איך (וכמה..) אנחנו רבים. כיצד נראית המריבה, ואיך היא מסתיימת. ובכל זאת, דווקא מכיוון שמריבות הן דבר נפוץ כל כך, הנה כמה עקרונות ומחשבות על מריבות, תקשורת, ושינוי.
גדלתי במשפחה "קרה". משפחה שבה לא אומרים מחמאות, לא מילים טובות, וגם לא מדברים על רגשות. לאחרונה אני מרגיש שאשתי מתוסכלת מכך שאני לא מצליח להחמיא לה..
תודה לאל אני אדם עם הרבה כישרונות, יש לי עבודה טובה, נדמה לי שאני גם אבא טוב ומשתדל להיות בעל טוב. למרות כל זאת אשתי לא מעריכה אותי!
מה עושים עם המילים שאין להם כיסוי במציאות? האם עדיף שלא לומר אותן בכלל? חשוב להדגיש כי כמעט תמיד המילים וההבטחות, באות מתוך רצון אמתי. אלא שהיישום במציאות מורכב וקשה הרבה יותר (מהדיבור..).
אנשים רבים מתארים קושי להתחיל לנקות ולסדר. לעיתים הפחד "מה נגלה שם…". ומה כשאנו מדברים על ניקיונה של הנפש פנימה?
