זוגיות ומשפחה

כולם בוודאי מכירים את תסמונת האם הרצה אחר ילדיה עם בננה או כריך עד שערי הגן או בית הספר כשהדבר היחיד המונע ממנה להמשיך הינו גדר בית הספר.

לא אחת נתקלים אנו במציאות בה אנו נשאלים שאלה כלשהי שאין לנו אליה מענה מיידי. מביני דבר יידעו תמיד לומר 'איני יודע', אולם הם כלל לא יסתפקו באמירה זו ותמיד הם יוסיפו 'אחפש ואמצא מענה לשאלתך'.

ההשוואה הבלתי פוסקת אל יכולותיו והישגיו של הזולת הינה על פי רוב מקור כל רע

לא מומלץ לנסות לשנות אף לא אחד ממחוללי הסערות, כל עוד התהליך אינו מגיע מהם עצמם. תהליך אמת מגיע מהקופסא פנימה

כשמשדרים אמת לכל אורך הדרך, מקבלים אותה בעוצמה גוברת והולכת ועל אחת כמה וכמה כשמנחילים לבני הדור הבא את הצורך לעשות הכול מעומק הטוב גם ברבדים הנסתרים ביותר

איך אני בתור הורה אמור להגיב כאשר ילדה או ילד אחרים מכים אותה, האם לקחת אותה, לסלק את המכה, לתת לה להתמודד…

אין בני זוג שלא רבים לעיתים. השאלה היא איך (וכמה..) אנחנו רבים. כיצד נראית המריבה, ואיך היא מסתיימת. ובכל זאת, דווקא מכיוון שמריבות הן דבר נפוץ כל כך, הנה כמה עקרונות ומחשבות על מריבות, תקשורת, ושינוי.

כשהתעודה מגיעה לידנו, על מה אנחנו מסתכלים קודם? על הציון באנגלית, או על ההתנהגות? ובעיקר, ממה אנו מתפעלים יותר, ממילות ההערכה של המורה על המידות הטובות, או מהציון הגבוה בחשבון?