בימים שבהם נאבקים בעלי ונשות מנהיגינו על אור הזרקורים, מהווה הרבנית חיה מושקא שניאורסון, שהלכה לעולמה בכ"ב בשבט תשמ"ח, מודל אחר: היא היתה יכולה לזכות לכבוד רב בזכות בעלה, הרבי מליובאוויטש, אך העדיפה לא להיחשף.
גיל-עד, נפתלי ואייל היו אלמונים עבור רובנו עד לפני שבוע, וכעת כולנו יודעים מי הם, מי הם הוריהם, ואפילו את השכנים המיוחדים שלהם אנו כבר מכירים. ואני רק שואל את עצמי בשקט, האם נדע להיות פוגרומיסטים גם בלי פוגרום?
מה החב"דניקים מחפשים בנפאל? מה מביא אותם לשם? מה גורם להם לחיות ככה? מאיפה מסירות הנפש המטורפת הזו?" – ואיך זה קשור לפרשת השבוע?
"…הרבנית נמצאת כאן מדי פעם?", שואלת זהבה, מדריכת הקבוצה, את הבנות. הן מחייכות ומסבירות לה שזו שקיבלה את פניהם היא אשת הרב. חברי הקבוצה המבוגרת מביטים זה בזה בחוסר אמון מופגן. "הבנו שאת חלק מהצוות כמובן. אבל, משהו לא מסתדר פה", אומר אחד מהם לבסוף, "חשבנו שאת יחד איתן". "כמובן שאני ביחד איתן", השבתי בחיוך, "אנחנו משוחחות כבר שעות ארוכות"… • בלוג עם השליחה חני ליפשיץ בעמק קטמנדו – בירת נפאל
כמה שאכתוב ואתאר במילים, לא אוכל באמת להמחיש את תחושותי העצומות שהרגשתי, לצערי תמונות מה שאני אוהבת כל כך לעשות לא יכולתי לצלם בגלל קדושת השבת….
יש מיליון ישאלים שעברו לממ"ד, וכשמגיע אליהם או לחיילים צוות עידוד שמפזר כמה מילים של אמונה ותקווה – זו תחמושת של ממש במאבק על רוח העם..
היום אני עומד לעצבן הרבה אנשים, לא בכוונה, ולא כי אני נהנה מזה, אלא פשוט כי לפעמים האמת הכי פשוטה עשויה להרגיז..
קשה להעלות על הדעת ניגוד קיצוני יותר ומעבר חד יותר מהאווירה השוררת אצלנו בישראל לאווירה השוררת כאן בשוויץ…
אז מה קרה לו, למשיח? יכול להיות שאנשים מפחדים מבואו? כל כך התרגלנו למציאות הגלותית שמלווה אותנו מיום בריאת העולם שאולי לא "מתאים" לנו פתאום עולם חדש ומתוקן יותר?
שאלתי את החיילים, "מי זה הקצין?" הוא קצת נחבא אל הכלים. הצביעו לי עליו. תפסתי אותו ואמרתי לו: "או תפילין, או חיבוק"! כמובן שגם הניח תפילין וגם קיבל חיבוק…
